לפרוץ את מחסום ה 70-80 שנה

(נכתב במקור בקפה דה מרקר 01/11/2019)

רציתי לכתוב על שתי מערכות הבחירות האחרונות שהיו תוך פחות מחצי שנה בשנה האחרונה, ויש הרבה מה לכתוב על שחיתויות חמורות שהתגלו בנושא מצד האחראים למיניהם על הוגנות הבחירות.  אבל אולי צריך להסתכל על המתרחש במדינה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. אנו נכנסים לתוך ה"טריטוריה" של מקסימום מספר השנים בו עם ישראל קיים בארצו ברציפות מדינה עצמאית ובגבולות יחסית רחבים. עד כה פרק זמן זה לא ארך יותר ממקסימום 70-80 שנה ואינני הראשון האומר זאת.

כך הסתימה הממלכה העברית המאוחדת של שאול, דוד ושלמה באובדן שטחי שליטה ובעיקר בפילוג הממלכה אשר רוב הסיכויים כי היה בלתי נמנע. כך הסתימה גם תקופת החשמונאים כשדווקא בימי שלומציון המלכה - ממש שנים בודדות לפני הכיבוש הרומאי - היה את שיא הזוהר של ממלכת החשמונאים. אפשר להוסיף בין שתי תקופות זוהר אלו שתי תקופות קצרות יותר של ממלכת ישראל בימי עמרי ואחאב ובמקביל ממלכת יהודה בימי יהושפט ואולי גם אביו אסא. וכן את תקופת ירבעם השני בישראל ואת עוזיהו ויותם ביהודה. וזהו.

לאחר שמעולם לא עלה בידי עם ישראל לקיים בארצו את אותה עצמאות עם גבולות רחבים יחסית יותר מפרק הזמן המצוין לעיל יש לשאול האם ישנו מהבחינה הזו איזשהו מחסום פסיכולוגי השוכן בתת מודע הקולקטיבי של עם ישראל - מחסום אשר קשה לפרוץ אותו - או שלחלופין פריצתו תסמן כי הגבול הוא בשמיים או לא כה רחוק מכך? 

מבחינות רבות הגענו אומנם לשיאים ומצבים שבעבר יכלנו רק לחלום עליהם - חלקם הגדול בזכות ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר השמאל ושלוחיו במערכות ה"חוק" מוכנים לעשות הכל- כולל הכל -, כדי להפילו. חלק מההישגים התחילו אומנם להיות עוד באמצע העשור הקודם, כאשר שלטון נתניהו היה ב"הפוגה", אך ללא ספק הישגים רבים עומדים לזכותו. השקל נחשב כבר מעל עשור כבר המרה. האינפלציה השנתית הממוצעת, לפחות זו הרשמית, ירדה לרמות נמוכות המקובלות בעולם המערבי. ישראל הפכה לחברה בארגון ה-OECD.

גם ברמה המדינית הגענו להצלחות חסרות תקדים כגון העברת השגרירות האמריקנית בישראל, ולו בחלקה, לירושלים ובעקבות זאת רצון של עוד מדינות לעשות כן. כמו גם נשיא אמריקני התומך בישראל באופן חסר תקדים. אף במדינות ערב הכרה אמיתית בישראל כבר אינה דבר כה חריג ושכה מפחיד להביע שם, הגם שאין כלל להיכנס ליותר מדי אשליות בנושא.....היה מי שאמר לי כי העובדה שהשנה הבחירות הגיעו להשמצות אישיות ברמות חסרות תקדים בין המועמדים השונים יכולה להראות שנעשינו "מדינה נורמלית" עם "צרות של עשירים" (במובן הלאומי כמובן).

ומצד שני מתוכנו אנו, לאחר התפוררות החרם הערבי, צמחו להם פעילי BDS ישראלים ויהודים המהווים חלק ניכר מפעילי תנועה זו בחו"ל. והשמאל ושלוחיו עושים הכל כדי למנוע גרוש המסתננים חזרה לארצות מוצאם, אשר לפחות חלקם חזרו להיות בטוחים דיים לחייהם. ובכלל המשך התדרדרות השמאל אל הרחק ממחוזות הציונות נמשך באופן הנראה כבלתי הפיך. האיש העלול להיות ראש ממשלה מטעם מפלגת "כחול לבן" המושחתת הודה ללא כל פחד או בושה קבל עם ועדה כיצד פעל למען האויב בהיותו לא פחות מאשר רמטכ"ל  וגם מערכת המשפט רק הולכת ונעשית יותר ויותר קיצונית לצד שמאל. ובנוסף התגלה נוכל פוליטי ואדם חתרני ושמו אביגדור ליברמן העושה גם הוא הכל לפגוע ביציבות הפוליטית היחסית שיכלה להיות כאן. אז מה הולך לקרות כאן בעתיד? האם זוהי חזרה על תקופת המלכה שלומציון ומה שקרה מייד אחריה? או מה שקרה בסוף ימי שלמה? או מה שקרה כשבריתות בין יהודה לישראל התחילו לעלות על שירטון?

למרות כל ההישגים חסרי התקדים אשר הגענו אליהם בתקופת ביבי הקרע בעם, אשר אומנם כבר חצי יובל הפך לעמוק, נעשה יותר ויותר קיצוני עד כי נראה כאילו עלול להתרחש פילוג נוסף בין "יהודה" מול "ישראל" או שמא צד אחד יצטרך לדכא את השני למען אחדות מזויפת. אבל מי שמדבר על "ישראל" מול "יהודה" זה בעיקר השמאל, ממש לא המצאה שלי. זאת אף שיש כאן חוצפה וצביעות שהרי המחנה הרואה עצמו כ"ישראל" יצטרך לפי עקרונותיו הוא להחליף את שם המדינה לשם אחר יותר ניטרלי מבחינה דתית ולאומית. ובכלל, לשמאל אין כלל מונופול על ה"ישראליות" אשר עומדת "לעומת היהודיות". זאת באשר זהו המחנה מתוכו צומחים לא מעטים העוסקים בהשחרת דמותה של המדינה כשגם אלו שלא, מגלים שותפות פסיבית ואף "לא כל כך פסיבית" לדבר.

אז אולי הפעם, עם מה שהושג, נצליח לקיים מדינה עצמאית בגבולות יחסית רחבים לפרק זמן חסר תקדים במושגים של תולדותינו ואולי הדבר שוב יסתיים בפיצוץ בלתי נמנע בין פלגי העם. אך דבר אחד בטוח - אסור שתקום כאן דיקטטורת שמאל.